אנחנו כאן. זה כבר ברור.

הגענו. סיימנו את הריצה למרחקים קצרים, ונכנסנו למרתון. נשימות עמוקות ואיך שלא יהיה, יצאנו לדרך.

ברור?

חודש ועשרה ימים שאנחנו כאן. הסוויץ' מהיר ואיטי באותה המידה. הגענו לרילוקיישן משפחה. חמולה של צרכים, מכל הסוגים וכל המינים. מסגרות לילדים, בניית שגרה מייצבת לכולם, האכלות, הסעות, בירוקרטיההההה, זיהוי נפילות, הכלה, הסתגלות, עידוד, חיזוק, העשרה, ביטחון, ליצור בית, להרגיש בית, להריח בית. מוצפת בים המשימות לעכל את השינוי בעצמי ולוודא שכולם עוברים אותו בשלום, אני מעודדת מהמחשבה שאין לי זמן להתעצב, להתגעגע, להסתגר או להתבכיין באופן כללי. לא שאני לא עושה את זה, אבל אין לי זמן להשקיע, או לשקוע...

עברנו מהמוד חירום שהגענו איתו -

למצוא בית, שיספיק, יכיל ויתאים למשפחה שלנו, לפתוח חשבון בנק, קניית רכב, social security number, רישום סריקה והיכרות עם הגן החדש, ריהוט הדירה מכלום עד ת'. התחלנו במגהץ אגב. בחיים לא חשבתי שהפריט שארגיש חובה למלא בו את הבית יהיה מגהץ. אבל כאן נהוג גברים במכופתרות ואני קיבלתי מטלה מהממת חדשה לעקרת בית שמסתבר שאני - גיהוץ. אציין שבעלי לחלוטין מוכן לעשות וגם עושה, אבל אני מתכוונת להתלונן על זה ולכן מקיימת.

לכל הנ"ל מתלווה פעולה מקסימה של מילוי מסמכים אינסופיים לצורך כל דבר אפשרי (בקשת אישור עבודה בשבילי, פרטים לכל ילד לגן, הצהרות שונות ומשונות לבית, לבנק, לחברת האנרגיה והמים - ?? - , למדינה)

כל סיפור דורש סיבוב שונה כזה, כן? חסכתי את החזרתיות, ממני כמובן היא לא נחסכה -

איתור חנות עם מדפסת

הדפסת המסמכים

מילוי 10,000 שדות

סריקת ושליחת המסמכים

קבלת מייל שחסר נתון (נתון מסכן, אני מסכנה)

איתור חנות עם מדפסת

הדפסת המסמכים

מילוי שדות אינסופי

סריקת ושליחת המסמכים

מייל אישור שעכשיו נמתין.

וכן, בין הקניות הראשונות שלנו לחיים האלה, נקנתה מדפסת.

פיקדונות פיקדונות פיקדונות, תשאיר לי פיקדון, תוסיף עמלה תוסיף מע"מ ואם אתה מעוניין אתה יכול גם להשאיר לי טיפ. על הזמנה של קפה בקופה. בלי הגשה. בלי שירות. ככה נהוג תשתלבו. זה לא קשור למוד חירום אבל זה ממש מוזר, ומעצבן.

כל זה נעשה עם שלושה קטנטנים מהממים וסבלניים שלחלוטין סבלו אותנו מתוחים, מטרטרים לחנויות משמימות ועזרו לנו לשמור על פרופורציה. וסבתא אחת פיה אמיתית שטסה איתנו, ליוותה והצילה את הפרק הזה ברילוקיישן.

כאמור, הטירוף הזה מאחורינו, והיום אנחנו כאילו בחיים של פה. עדיין אני מרגישה בסוג של חופשה. חופשה שלא נגמרת אמנם, וכבר שבעתי ממנה, אבל אני גם מאד מודעת שאין לי בית אחר לחזור אליו כרגע. עוד לא פה לחלוטין, ובטוח שאנחנו כבר לא בקנזס, טוטו.