אנטנות במצב הפעל

הצורך לאבחן, לזהות לקלוט בברור ובמהירות איתות של ילד מורגש לי כאן בעוצמות אחרות.

מבחינתי להיות אמא זה להיות מסוגלת לקלוט אותם. לפני, בזמן, עם או בלי שהם יודעים שהם מבקשים משהו. ככה אמא שלי בשבילי, ככה אני שואפת להיות בשבילם, וככה אני יודעת לתת להם את עצמי.

הרצון הזה לא לפספס שום צורך, שום זעקה או גירוד נולד כמובן עם הלידות שלהם עצמם, אבל עם שפע השינויים שאנחנו מעבירים אותם אני מוצאת את עצמי מפעילה את האנטנות שלי לקליטה למרחקים רחוקים יותר מתמיד.

כל זיק של אמירה, מילולית או פיזית, מיד נכנס למערכת התרגום והחפירה - לטוב ולרע.

אני מאמינה שבראשוניות הזאת של המעבר, זה משפיע יותר לטוב מלרע, ועשוי לנסוך בהם ביטחון שמקשיבים, מזהים ומרגישים אותם.

גם בתגובות שלהם אני רואה את ההירגעות כשאני מגיבה אליהם, או את הדווקא שמגיע כשאני לא בקשב מוחלט.

גם איתם, או בעצם הכי הרבה איתם, אנחנו מנסים לקבל מהחוויה הזאת כמה שיותר ולהיחשף לדברים חדשים ומרגשים.

לקח לי מספר חודשים למצוא חוג מתאים לתאומים, קרוב וגם אפשרי כלכלית ורשמתי אותם לחוג כדורגל.

נשלחו אלינו בדואר חולצות לנבחרת הצעירה, ובטקס רב הודעתי לבנים שהולכים לשחק כדורגל.

בשנייה אחת, קיבלתי שתי תגובות הפוכות. אחד מיד פשט את חולצתו ושם במקומה את החולצה החדשה, התייצב מולי בעיניים נוצצות והודיע "אני מוכן!". השני הביט בי דקה ארוכה, ראיתי כבר את הגולגול שלו בדרך, את הבכי רוצה לפרוץ והוא עומד ומחזיק. חיבקתי אותו ושאלתי אם הוא מתרגש.

באותו רגע קיבלתי שצף של שאלות גורליות:

"את תשאירי אותנו שם?"

"המאמן יודע עברית?"

"המורות שלנו מהגן יבואו גם?"

כשנענה על כל התשובות לא, פרץ בבכי וירה את כל מה שלא ידע לומר בתחילת השנה ובתחילת הרילוקיישן על החיים פה, ותלה הכל בכדורגל:

"אני לא רוצה ללכת לשם לבד, לשמוע אנגלית ולא להבין כלום, אני לא רוצה להישאר עם מישהו חדש, וחברים חדשים שאני לא מכיר, ואיך אני בכלל אדע מה לעשות ומה רוצים ממני..."

הכאב שלו, שמוקדם לו מדיי לנתח את ההקשרים, היה שקוף וברור ויפה ועמוק. כמה רגשות וכמה הוא צודק.

הילדים האמיצים שלי, שהשתלבו כל כך יפה, כבר למדו מה זה להיות שונה, מה זה להרגיש לבד, את המשמעות של חדש. את השמחה וההתרגשות שבכך ואת החרדה והחששות שמלוות.

חיבקתי את שניהם, על מה שהיה ומה שיהיה. על הלב, התבונה, האומץ והגאווה.

כשהגענו למגרש, קפאתי אני במחשבה מה יקרה הלאה, והאם יסכימו לשתף פעולה.

ניגשנו להכיר את המאמן, הוא חילק high fives לשני הבנים.

מחזקת אותם ומחזיקה את עצמי מלהיסחף במיני דרמה שקרתה שעה קודם, הציגו את עצמם כולם לקראת השיעור. בתקווה ובמתח קיוויתי לטוב, עד שפתאום, באנגלית רהוטה, הילד שכבר הספיק לשכוח את הדמעות, קרא בקול למאמן:

"Coach, I'm the fastest boy you'll know!"

הסוף טוב, אבל התזכורת ברורה. אנחנו עדיין בתהליך. מלמדים את עצמינו התגברות והתבגרות. כולנו.

הייצוג שלנו בנבחרת