משהו חדש מתחיל. אולי.

ההליכה הזאת בחושך, בין הלילה ללפנות בוקר, מחובקת מחשב זורקת אותי אחורה 15 שנה לתקופת ההסמכה בבסיס.

גם אז, הלכתי ברחובות הבסיס לבד, אחרי לילה רטוב מגשם עם קלסרים, צילומים ושרבוטים.

תחושת הזרות מציפה אותי שוב. אבל הזרות אחרת.

אז, בת 18, יודעת מי אני אבל החיים מתעקשים לחבוט ולספר לי סיפור אחר על עצמי.

היום, בת 33, מנסה לזכור מי אני ולא להצטמצם לתפקיד המטפלת בלבד, החיים מספרים לי שתמיד יש הזדמנויות.

תחביב של ישראל, אולי יגדל כאן לתפקיד של הפקה ויזמות. אולי גם לא. אבל אני התחלתי ללכת.

יצאתי בבוקר מוקדם מוקדם, אחרי לילה רטוב ביום שמש חמים, כאילו דווקא כדי להתחבר לתקופה ההיא בבסיס. להזכיר לי את המקום שלי, את ההכרה ברילוקיישן כאירוע משמעותי. את מרבית הזמן שלי כאן אני מעבירה בלנסות להרגיע, להחליק, למזער נזקים ולהרים מצבי רוח.

ההליכה הזאת, הפלאשבק הזה, מזכירים לי שזה גם בסדר להרגיש את הגודל של האירוע. לדעת שאפילו שאני מנסה לייצב, באמת האדמה רועדת. ואפילו שזה שינוי חיובי, ו"הלוואי עליי", "מה רע לך", "איזה כייף ולא תעבדי?" מותר לתת לעוצמה של זה להכות בך. וזה בסדר להיבהל, אם אני מבטיחה לזכור שיש גם ממה להתרגש.

אז אני יוצאת לדרך. עם רגע כזה של חיזוק והתרגשות. לאיזשהו סיבוב אישי, זוגי, משפחתי, הגלובוס הסתובב לי, ואני מנסה להישאר עומדת. אחרי זה אזכר גם בהליכה שלי, או בריצה, או בדילוגים. מנסה לפתוח את כל הדלתות והחלונות, לתת להזדמנויות להיכנס ולשלוט בעצמי לא להיסגר.

מחפשת את הריקוד שלי כאן.

?...אז מה בפנים