קצה העולם, עולם על הקצה

מאז הרילוקיישן, הפרשי השעות משחקים תפקיד ראשי בחיים שלנו.

קמים בבוקר ומתעדכנים בחדשות מהארץ, בעשרות הודעות ה-WhatsApp שהצטברו בלילה, בקרובים והתרחשות יומם, מקבלים תקציר שגם משפיע על איך שיראה היום שלנו.

מתרגלים לזה דיי מהר, אבל הזמן לא הופך את זה למוזר פחות. לקום בבוקר עם עדכון מהארץ על משהו שקרה. זה יכול להיות אירוע משמעותי כמו לידה, או בעיה שהשוכר בארץ העלה וצריך לפתור בשבילו, ובעצם בשעון שלו הוא כבר העביר יום שלם עם הבעיה וצריך להזדרז, זו יכולה להיות פיסת ספוילר מרגיז לתכנית שאני עוקבת אחריה. המגוון לא נגמר. וזה תמיד תמיד נשאר איתי ליום שלי, מן מלווה כזה שמודיע -

בוקר טוב! היום תרגישי נעים, היום תרגישי פיספוס, היום מזל או געגוע.

ההתעוררות פה בכל בוקר מביאה איתה סיכום פגישה של המציאות מישראל.

בימי קורונה אלה, כשישראל התחילה להתמגן עוד לפני ארה"ב, התחלתי אני לעכל ולהתכונן למציאות שעוד תגיע אלינו. מאז כל בוקר קיבל בעיטה חזקה יותר ויותר, ותחושה שאולי אנחנו עברנו לעיר הסרטים, אבל הסרט האמיתי משודר כמה שעות לפני שהחיים שלנו קמים ליום חדש. קמים עם התסריט ביד.

מאז שעברנו לכאן, כל הזמן הזה ניסיתי להבין מה אני מקבלת מהרילוקיישן, איפה אני נפתחת, מתפתחת, באיזה כלים אני מצטיידת פה (במקור נכתב באופן רוחני, בפועל ברור שכלים של Anthropology).

אחרי חודשים של תלונות מצידי על התפקיד שלי להיות הכל בשביל כולם, הגיעה הקורונה ואני עליתי כיתה.

ובתוך זה, כוללללם חיים את החיים שלי עכשיו.

כאילו קיללתי את העולם וכל מי שלא הבין את התיאורים שלי על היומיום שלי כאן ברילוקיישן, קיבל שיעורי בית של התנסות מעשית.

הקשיים שהציפה הקורונה נשמעים מכל כיוון פתאום - קשה כשכולם תלויים בך, הזוגיות, הבישולים והפיות הרעבים, תחושת המחנק והצורך לאתר את עצמך בתוך ים הצרכנים... יו דונט סיי.

אני מגלה בהפתעה מתסכלת, שמה שקיבלתי ברילוקיישן הוא ניסיון מקצועי. תרגלתי יותר באימונים ולכן, אולי, כרגע קל לי יותר בקרב. בהחלט לא מה שקיוויתי לקבל, אבל אמת.

גם ברילוקיישן, וגם בקורונה, אותי מחזק לדעת שאני יוצרת זכרונות לילדים, שאני שם בשבילם, ושאני העולם שלהם. לפעמים (הרבה לפעמים) אני צריכה להזכיר את זה לעצמי באופן מוחשי יותר, ואז אני מתעדת את זה דרך אלבומים, משריינת יותר נסיעות וטיולים ומייצרת גם לעצמי את הזכרונות של מה שהשגנו.

מאז שהתחילה הקורונה אני חושבת הרבה על מלחמת המפרץ. הזכרונות שלי מאז מלאים ברגעים של משפחה. הרבה יחד, הרבה צחוק, סטואציות מוזרות כמו לישון במקלט או להישלף מהאמבטיה לחדר האטום. אני זוכרת קערת תותים ענקית שאמא שלי הכינה, מיד אחריה אזעקה והתכנסות במקלט, ואז חזרה לשולחן מסתערים לחסל את הקערה. אני זוכרת שתילי אמנון ותמר שהגננות שלחו לבתים שכל ילד ישתול וירגיש שחושבים עליו.

הרגעים האלה, הם מה שנשאר. הם הזכרונות החשובים. נזכור גם את הקושי, את השגעון וההתשה, אבל התחושות האלה ידהו, יהפכו למשהו לצחוק עליו, ומה שישאר יהיה הרגעים שהצלחנו לייצר בהם משמעות.

בינתיים, מותר ורצוי לקלל. אבל בזהירות, מסתבר שזה מדבק.

Destinations